עודד שלומות
טקס יום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה נערך הערב (24/4/23) בכפר ורדים בסימן שירי זיכרון ורעות (החיטה צומחת שוב, גבעת התחמושת, מה אברך, מיליון כוכבים ועוד) – ובהשתתפות תזמורת הנוער כפר ורדים ו”המלאכים של ראובן” (תזמורת הבוגרים).
את לפיד הזיכרון הדליק מהנדס המועצה דורון לבב, ששכל את אחיו, סגן איתן לבב ז”ל במלחמת לבנון הראשונה.
אלו הדברים שנשא ראש המועצה אייל שמואלי:
משפחות שכולות, תושבי כפר ורדים היקרים, חברי ועובדי המועצה, קהל נכבד.
בפתח דבריי, אבקש להודות למפקדת תחנת משטרת מעלות סגן ניצב גלית וינוגרד, לקציני המטה המבצעי של עוצבת הגליל, קצין אג”ם סגן אלוף רז היימליך, וקצין כוח אדם סגן אלוף אסף אילוז שמכבדים אותנו בנוכחותם, תודה לכם ועליכם.
“כְּשֶׁכֻּלָּם זוֹכְרִים, אֲנִי שׁוֹכֵחַ. וּכְשֶׁכֻּלָּם שׁוֹכְחִים אֲנִי זוֹכֵר. וְזֶה כּוֹאֵב עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח שֶׁאֲנִי חַיָּב לִזְכֹּר”, זאת כתב המשורר נתן זך ז”ל בספר שיריו “אומרים שיפה שם”.
היום, אני מבקש לדבר על החלק השני של המשפט היפה והכואב ששורר נתן זך, משפט שמסכם בפשטותו, את תקופת הימים הלאומיים שלנו.
המציאות במדינה האהובה שלנו מחייבת אותנו תמיד לאסוף את השברים. כמה רגישות יכולות להיות המילים “שגרה” או “שקט” וכמה מאיימת ומערערת יכולה להיות הפרתן.
כל אזעקה בישוב צפוני או דרומי, כל התראה על פיגוע, במרכז, ירושלים או בבקעה, מעלה בחזרה זיכרונות מימים קשים אחרים. ימים של ילדים בשדה הקרב או אזרחים תמימי דרך, ימים של מקלטים ותחושת ביטחון פגועה.
לבסוף השגרה חוזרת, כמו שחזרה גם הפעם, ואנחנו נאלצים לאסוף את השברים ולהדביק אותם בחזרה, מהר ככל שניתן על מנת לחזור לחיינו המלאים, לאנשים שאנחנו אוהבים, לחזור לעצמנו.
וזה כואב!
השבר קשור לזיכרון אלו שהיו חלק בלתי נפרד מחיינו ולא ישובו עוד.
האב, אם, בן או בת, דוד, חברים מהכיתה.
זיכרון נפגעי פעולות האיבה, שאיבדו את חייהם כרעם ברגע בהיר, כעורף שהפך לחזית בידי מרצחים פעילי טרור. ורק בתקופה האחרונה הורעדו מיתרי הרגש והעצב כשנפגשו בגזילת חייהם של אחים ואחיות, אחים ואחיות, אחים ואחיות.
זיכרון חיילי וחיילות צה”ל, משרתי כוחות הביטחון שחירפו נפשם למען שנזכה אנו לשגרת חיינו, זו שאין אנו יודעים איך הייתה נראית אלמלא הם. מי שבמותם ציוו לנו את החיים, ציוו לנו ביטחון ושקט, ציוו לנו מדינה ובית.
הצלקת יֶשְׁנָה, יום יום, שעה שעה, ובכל שנה בימים הלאומיים היא מורגשת בכאב, כשדמות האהוב שאבד מתעצמת בתמונות, בשירים ובסיפורי מורשת הקרב.
“כדי שלא נשכח שאנו חייבים לזכור”.
מטלה קשה, הזיכרון. מצד אחד הוא שזור בחיינו, במדינתנו שבעת הקרבות, מתעצם בכל פיגוע, בכל מבצע, ועבור חלקנו שאיבדו את היקר מכל, הזכרונות מלווים גם את ניסיון הירדמות בשקיעה והתעוררות בזריחה. אותם ורדים שנקטפו בטרם עת, חיים עוד בקרבנו בדמות תזכורת קבועה למהות חיינו כאן. תזכורת שבגינה עלינו להמשיך ולדאוג למקום הזה, לבית של כולנו שהם נאבקו כל כך להגן עליו.
עלינו להתעקש לזכור – בין אם בימים מתוחים ובין אם בשקטים שבהם, בין אם שכלנו אדם קרוב או גדלנו לצד סיפורי הגבורה.
כקהילה שמשפחות שכולות חיות בקרבה, כישראלים שחיים כאן, על האדמה הזו, עלינו לאמץ אל קרבנו את הרגשות המורכבים שמעוררים הימים הללו. לראות את הסרטים, לשמוע את השירים, להרהר באהוב שאבד, לשמוע ולספר את הסיפורים הבלתי נתפסים שבזכותם אנחנו כאן היום.
עלינו לאפשר לנופלים להתעורר במחשבותינו. לאפשר לזכרם להמשיך ולהוליך אותנו בדרכנו.
ציווי זה חייב להיות חלק מדרכנו למציאות טובה יותר, שלווה יותר, ובטוחה יותר, כמו שהם ודאי היו רוצים.
בערב זה, כבכל שנה, אני פונה אל המשפחות השכולות בתוך משפחת כפר ורדים הגדולה:
אני יודע היטב שהזיכרון עליו אנו מדברים כאן מלווה אתכן ללא הפסקה. אני מרים את עיני ומתבונן על התזמורת הצעירה והבוגרת. גיא לוי זיכרו לברכה ניגן סקסופון בתזמורת זו. בין הנגנים המוכשרים על הבמה ניצב דומם, כסא ריק עטוף בשחור לזכרו. מנגינתו לא נשמעת אך נמצאת בליבנו.
אני מזכיר, ואמשיך להזכיר, שאנחנו גאים לעמוד בענווה לזכר יקיריכם הגיבורים שאינם עוד. מי ייתן ותבוא עליכם שלווה ושלום.
ננצור בליבנו את זכר הנופלים ונתפלל שזכרם יהיה מבורך לעד.
השארת תגובה
